השיר מבט/רפי וייכרט
תן בו עוד מבט, בעולם,
הבוקר כשאור גדול שוטף
את יריעת הרקיעים בצד מזרח.
איש לא עומד להתחתן
ובכל זאת העמידו כאן חופה,
וציפורים בסיגלון שממולך
פוצחות בשיר כמו שושבינים עולצים.
עכשיו קירות השיכונים שוב נענים
לשמש העולה ומתחיים בתוך השפריץ המכוער
כשאילו שהיום מתח להם בהדרגה את הפנים.
תן בו עוד מבט, בעולם הזה שלפניך,
כי המבט עצמו הוא הברכה,
והעובדה שאתה חי לראות את הדברים
אינה מובנת מאליה.
אתה נתין זמני של מרחבי האדמה
וזאת בכל זאת מלוכה.
משהו בשיר הזה עושה טוב בלב, מעביר איזו תחושה של אנרגיה ושל מבט רענן על מראות שגרתיים ופשוטים, מראות של יום-יום.
ולשיר עצמו
כבר הכותרת - מבט - אומרת לקורא שהעיקר אולי אינו מה שרואים, אלא איך רואים אותו, איזו עין רואה את אותו מראה. המילה "עוד" - "תן בו עוד מבט בעולם", פירושה שהמשורר יודע שכבר הבטנו בעולם, כבר ראינו אותו, אבל המשורר מפציר בנו שנסתכל שוב, כלומר - ישנה חשיבות למבט הנוסף.
מתברר שאור גדול שוטף את העולם. המשורר ממהר להרגיע אותנו שלא מדובר באירוע משמח מהסוג המקובל, למשל חתונה - "איש לא עומד להתחתן" - אבל כמו בחתונה, יש כאן חופה. וסביב החופה שרים שירים (הציפורים), ומתוך הבלאי של החיים והשחיקה שלהם - "קירות השיכונים...בתוך השפריץ המכוער" - פורצים החוצה חיים, והפנים המקומטות נעשות חלקות, רעננות, אולי צעירות שוב.
[אגב, הסיגלון הוא עץ הג'קרנדה עם הפריחה הסגולה/כחולה, הנפוץ מאוד בערי ישראל].
והמשורר ממשיך לבית השני של השיר, בזמן שהאדם שאליו הוא פונה כבר עשה מעשה, כבר הביט שוב בעולם, ולכן השורה הראשונה בבית השני חוזרת על השורה הראשונה בבית השני אבל מוסיפה את המילים - "בעולם הזה שלפניך" - כי מי שהמשורר פונה אליו כבר מביט בעולם הזה.
ואז המשורר אומר במפורש - "כי המבט עצמו הוא הברכה" - ובכך משנה בהינף מילים ובתנופה גדולה את הדגש בשיר, שבבית הראשון התמקד באור הגדול ששוטף את העולם. הברכה נמצאת לאו דווקא בעולם, אלא במבט שרואה את העולם.
או מי שירצה לומר: הברכה איננה נמצאת בעולם שמסביבנו, הברכה איננה נמצאת מחוץ לנו. הברכה נמצאת בנו עצמנו, בסובייקט המביט, במבט הסובייקטיבי שאנחנו נותנים בעולם ובמציאות שמסביבנו.
התפיסה הזו שהמשורר מביט מאתגרת מאוד, כי היא מפנה את הדגש להתנהלות שלנו מול העולם, ולא לעולם עצמו. אין עולם שמחוצה לנו הגורם לנו לדעוך כמו קירות השיכונים עם השפריץ המכוער, אין עולם בחוץ שהופך את פנינו למקומטות [כמטפורה, ברור שפנינו יתקמטו עם השנים].
אבל בצד האתגר ישנה תקוה גדולה - אם ההתנהלות שלנו היא העיקר, ייתכן שאנחנו יכולים לשנות אותה, ולו במעט, ואז העולם יאיר יותר.
והשיר מסתיים בשורות שמהללות את העובדה שאנחנו חיים, וחיים לראות את העולם (שורה שלישית בשיר), ובכך יוצר המשורר איזה חיבור ותערובת בין הפנים לבין החוץ - אנחנו מביטים במבט שהוא הברכה, אבל אנחנו חיים לראות את הדברים, ומזה משתמע שיש בדברים משהו שמחייה אותנו.
וכאן, בסופו של השיר, המשורר מציב בחוזקה אוקסימורון שמשקף בעוד צורה את חילופי הדגשים בין הפנים/אנחנו לבין החוץ/העולם. במונחים של מציאות פוליטית, מצד אחד אנחנו נתינים זמניים, כלומר אנחנו אפילו לא אזרחים אלא אנשים משועבדים, ולתוספת, חיינו הם זמניים. ואילו מצד שני אנחנו מלכים, נמצאים בראש הפירמידה הפוליטית, אותה פירמידה שהנתינים נמצאים הרחק בתחתיתה.
הבית הראשון מתאר את העולם במונחים של הטבע - שמש ואור, עצים וציפורים, אבל הבית השני בעיקר בסופו מתאר את העולם במונחים של יחסים בין בני אנוש, יחסים של היררכיה ושל מרות. אבל המונחים האלה מושאלים לעולם הטבע, למרחבי האדמה. אולי המשורר חש, שכך יוכל לשכנע טוב יותר את הקורא בדבריו, אם ישתמש בעולם המושגים הפוליטי ולא יסתפק בתיאור הטבע עצמו.
ידוע כוחו העצום של המבט להשפיע על מי שמביטים בו. כולנו מכירים את הסיטואציה האנושית שבה הילדים שלנו קוראים לנו להסתכל במה שעשו, כי בעצם אם לא נסתכל ולא נתקף את מה שקרה, הרי זה כאילו הדבר לא קרה. או לדוגמה, מה שאמר הפסיכואנליטיקאי קוהוט: "אנו יודעים שכאשר ילד אינו מקבל תגובות מראה או אישור, זה מייאש. התחושה של מתן תקוה לאחרים כמוה כתפקיד החמצן באטמוספירה לגבינו מבחינה פיזיולוגית: היא דרושה באופן מוחלט למען הקיום הפסיכולוגי" (פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם, עמ' 239).
אלא שכאן המבט משפיע לא על העולם או על מי שמביטים בו. המבט משפיע על המביט, על מי שמסתכל בתשומת לב ובערנות על מה שקורה בעולם. יחד עם זאת, אולי המשורר יוצר כאן איזו תערובת של ברכה כפולה: המבט הסובייקטיבי הוא הברכה, אבל אותו מבט עצמו אינו יכול להתקיים כברכה ללא העולם שמחוצה לו ואשר בו הוא מביט.
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
